קאנטרי הוא ז׳אנר מוזיקלי שארץ הקודש עדיין לא ממש הכירה. ובתור ילדת ארץ חלב ודבש, הידע שלי על קאנטרי הסתכם בלדעת שזה איכשהו קשור לקאובויים, אקדחים וטקסס. וזה כנראה כי גדלתי על המאסטר פיס האנה מונטנה הסרט, כשמיילי חוזרת לעיר מולדתה טנסי, טקסס ומלמדת את כולם איך לרקוד בשורה לצלילי מוזיקת הקאנטרי, וגם שם היה קאובוי בלונדיני חתיך. אבל כשצוללים קצת יותר עמוק לתוך הז׳אנר, מגלים שקאנטרי הוא הרבה יותר מקאובויים וממגפיים עם אמירה אופנתית. מדובר במוזיקה שמלווה תקופות, חברות ואנשים, ולפעמים מצליחה לספר לנו עליהם יותר ממה שנדמה במבט ראשון. כל שיר הוא כמו סיפור, הזמר מספר לנו על הכאב שלו, על הרצונות שלו ועל מה שהוא מנסה להשיג מהעולם. מאחורי הגיטרות, המבטא והכובעים מסתתרים סיפורים על אהבה, אובדן, חלומות ואכזבות, כאלה שלא בהכרח דורשים מאיתנו לדעת לרכוב על סוס כדי להבין אותם.
ב״שוב על הדרך״, עומר שבת לוקח אתכם למסע בזמן, מצעדיה הראשונים של מוזיקת הקאנטרי ועד ללהיטים הגדולים, דרך האולפנים שעזרו להביא את השירים למרכז הבמה ועד לענקי הז׳אנר כמו אלביס פרסלי ודולי פרטון. לאורך הדרך נגלה איך המוזיקה השתנתה יחד עם האנשים שיצרו אותה, ואיך סגנון מוזיקלי שנולד מתוך מציאות מסוימת הצליח להפוך לחלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית. כי מאחורי כל התפתחות בז׳אנר מסתתר גם מאבק של יוצר, של אמן, של קהילה ולעיתים של דור שלם שמנסה למצוא את הקול שלו. ובסופו של דבר, ז׳אנר מוזיקלי יכול לקבל משמעות חדשה לגמרי כשההיסטוריה נכנסת לתמונה. אז כדאי לשלוף את המגפיים, להכין את סיבולת לב הריאה שלכם ,לחבוש את כובע הבוקרים ולהצטרף למסע מבטיחה שלא צריך לדעת לרקוד בשורה כדי ליהנות ממנו.