האסוציאציה הראשונה שלי עם ימי שישי זה אמא שלי מבשלת עם ערוץ 24 ברקע. והתוכנית הנוסטלגית האהובה עליי בכל הזמנים, תוכנית ההקדשות. כל מיני חיילים בכל מיני חורים בארץ מקדישים שירים של משה פרץ לאמא שלהם, ואת מנסה לנחש למה דווקא משה פרץ ומה הוא עשה לרכב של ההורים שהוא צריך להקדיש שיר לאמא. בכלל, אני חושבת שהקונספט של תוכניות הקדשות נעלם מהעולם בערך בתחילת שנות האלפיים. אבל אם אופנה היא מחזורית וכל מה שהיה פעם חוזר, מג'ינס נמוך ועד טמגוצ'י בצורת בובה מפחידה ופרוותית למה שתוכניות הקדשות לא יעשו קאמבק? הרי אתה יכול להביא לה פרחים בכל שישי, או להקדיש לה שיר. זה גם מקורי וגם חוסך לך 250 שקל. זה לא שאתה קמצן, זו האינפלציה. פישלת? את רוצה להגיד שאת מצטערת? אבל את אישה, אנחנו לא מבקשות סליחה אנחנו מקדישות שיר. זה היה יכול לעבוד מצוין אצל רוס ורייצ'ל, אם רוס לא היה כזה אידיוט.
האמת היא שאתם אפילו לא חייבים להקדיש שיר. אתם יכולים לעשות כמוני שזה אומר שאנחנו גם מקשיבים ו גם שופטים. גם את הטעם המוזיקלי של כולם, כאילו אני מינימום עידן רייכל, וגם את המניעים הנסתרים מאחורי כל הקדשה. למה דווקא השיר הזה? מה קרה לפני שהוא נשלח? ומה לעזאזל אנחנו לא יודעים? אבל אולי זה רק אני ובעיות האמון שלי. בכל מקרה, הצטרפו למעיין משעלי ויובל רבינו ב״קולות הסטודנטים״, כדי לשמוע הקדשות מכל רחבי הקמפוס וליהנות מהדיונים של השניים על הסיפורים שמסתתרים מאחוריהן. ואולי אפילו תחליטו להקדיש שיר בעצמכם. יאללה, אל תהיו באשלים יש סטודנטים שעולים לרגל כדי לאסוף הקדשות, אז תהיו חברים ותפרגנו להם באחת.